דף מיומנו של האדם
בחרתי בעבודתי לכתוב דף מיומנה של סבתי מצד אמי.
עלייתם של משפחת אמי ממרוקו לארץ ישראל
בשנת 1841 נולדה סבתי למשפחה מבוססת ממכובדי העיר קזבלנקה.
במהלך חיה למדה סבתי תפירה בבית ספר צרפתי, חשוב לציין שבאותם השנים לימודי תפירה בבתי ספר חיצוניים לא היו שכיחים, וכשסיימה את לימודיה בהצלחה החלה לתפור בגדים עבור הסולטן, מלך מרוקו.
סבתי ומשפחתה חיו ברווחה כלכלית ולא ידעו מחסור בכל תקופת שהותם במרוקו.
ולכן, איני יכול לכתוב על תקופה קשה שעברה סבתי ועל היציאה ממנה אבל בדף מיומנה של סבתי אספר על אופן עלייתה לארץ ישראל.
המספרת - סבתי חנה
בתחילת שנת 1963 כשכבר התגבשה ההחלטה לעלות לארץ ישראל
המשפחה המתינה בקוצר רוח לנציגי הסוכנות היהודית שיגיעו באישון לילה.
כפי שסוכם, ברגע שהתנאים יבשילו לכדי ביצוע.
לאחר כשבועיים מתוחים סוף סוף בשעת לילה מאוחרת נשמעו 3 נקישות (סימן שהוסכם מבעוד מועד), סבתי סבי אמי ואחיה היו מוכנים עם מזוודה אחת לכל אדם(זה כל מה שהורשה להם לקחת איתם למסע לארץ ישראל).
בשקט, בשקט סבתי ניגשה לדלת ופתחה אותה ובפתח הדלת הופיעו נציגי הסוכנות היהודית. ללא מילים המשפחה הצטרפה לנציגים בדממת הלילה ומבלי לעורר חשד. נעלו את דלת הדירה כשמאחוריהם הם משאירים את ביתם על כל תכולתו וכפי שסבתי מתארת את שולחן האוכל שהיה מסודר עם מפה לבנה ופרחים טריים באגרטל.
ברחוב הסמוך לבית המשפחה המתינה מונית שאספה את כולם ומשם עזבו את קזבלנקה.
בנקודת המפגש, פגשו יהודים נוספים שהגיעו מכל מיני מקומות מרחבי קזבלנקה, העלו את כולם לאוטובוסים ומשם יצאו בנסיעה לעיר טנג'ר (עיר נמל). הנסיעה נמשכה כל הלילה עם עצירות קצרות לשתייה ושירותים , הם הגיעו לטנג'יר באחת בצהריים למחרת. כבר אז הייתה כמות גדולה של יהודים שהצטופפה בשקט מופתי על הרציף. לאחר מכן החלו בהעלאת נוסעים על האוניות לגיברלטר.
בשלב הזה סבתי החלה להרגיש רע ולא יכלה לעלות על האוניה. לאחר שבדק אותה רופא שהיה במקום הוא קבע שעליה להישאר להשגחה כי במצבה לא תוכל להפליג עם שאר הנוסעים... בלית ברירה ובאכזבה רבה נשארו סבי סבתי דודי ואמי וקרובת משפחה נוספת(שהתנדבה להישאר ולעזור עם הילדים)ברציף.
סבתי התאוששה רק לאחר שבועיים, כשכל הזמן שרר מתח רב ופחד גדול בשאלה, מה יעלה בגורלם? אם לא יצטרפו לאחת האניות שעוברות במקום ואוספות יהודים ומפליגות.. לסבתי היה קשה במיוחד מאחר והייתה צריכה לדאוג לא רק לבריאותה אלה גם לדודי שהיה ילד בן 4 ולאמי שהייתה תינוקת כבת שנה וחצי ולמרות כל העזרה שקיבלה מהדודה ומסבי ההתמודדות במצב הייתה קשה.
והנה הגיע היום שסוף סוף מרשים לסבתי ומשפחתה לעלות להפלגה. בשעת לילה מאוחרת יצאה האנייה לגיברלטר.
מכיוון שלא הייתה הפלגה ישירה לארץ ישראל סבתי ובני משפחתה היו צריכים להמריא למרסיי שבצרפת ומשם לתחנה הסופית- ארץ ישראל.
בשעת לילה מאוחרת נחתו סבתי ומשפחתה בעיר מרסיי שבצרפת ומשם העבירו אותם לבית מלון סמוך לנמל התעופה בתקוה ובהנחה שלמחרת יעלו על אוניה שיוצאת לארץ ישראל. אך באופן לא צפוי בשעת לילה מאוחרת סבתי מעלה חום גבוה ולא מסוגלת לתפקד. שוב מזעיקים רופא בחשאיות לחדרה, הרופא בודק אותה ומחליט שאסור לה להפליג במצבה הבריאותי (לאחר כמה זמן התברר שסבתי חלתה במחלת ים קשה מאוד) המשפחה נאלצה לשהות במקום כשבועיים. כשבכל הזמן הזה נציגים של הסוכנות היהודית דואגים לכל מחסורם.
I
אחרי כשבועיים סבתא מתאוששת ועולה עם משפחתה להפלגה שנמשכה כשלושה שבועות ממרסיי עד לעיר חיפה בארץ ישראל.
השמחה גדולה מאוד מאוד !!
סבתא וסבא מספרים שההתרגשות בהגעתם לארץ ישראל למרות כל מה שעברו היו שמחים ומאושרים שהגשימו את חלומם !
בנמל חיפה המתינו הנציגים הישראליים שהדריכו את המשפחות בצעדיהם הראשונים בארץ חדשה.
את משפחתנו שלחו לגליל העליון.
המשפחה הגיעה לבית קטן מאוד ללא תנאים - בלי חשמל ובלי מים זורמים בברזים. אפילו שירותים לא היו בתוך הדירה, ובני המשפחה נאלצו לצאת לחצר ולהשתמש במבנה משותף (עם השכנים הסמוכים).
כמו כל דבר חדש כך גם התקופה הראשונה בארץ הייתה קשה מאוד, סבי וסבתי נאלצו להתמודד עם שני ילדים בלי כסף לפרנסתם, בלי שפה ובלי עבודה.
אבל...באופטימיות רבה! סבא התחיל לעבוד בכל מיני עבודות זמניות
כמו - חברת החשמל, ברכבת ישראל ובבניין עד לעבודה קבועה בתעשייה אווירית. מאז החיים התחילו להיות טובים ונוחים יותר.
תוך כדי עבודה וטיפול בילדים סבתא וסבא התחילו ללמוד באולפן את השפה העברית.
סבא עבד בתעשייה האווירית עד צאתו לפנסיה.