המספרת - סבתי חנה
בתחילת שנת 1963 כשכבר התגבשה ההחלטה לעלות לארץ ישראל
המשפחה המתינה בקוצר רוח לנציגי הסוכנות היהודית שיגיעו באישון לילה.
כפי שסוכם, ברגע שהתנאים יבשילו לכדי ביצוע.
לאחר כשבועיים מתוחים סוף סוף בשעת לילה מאוחרת נשמעו 3 נקישות (סימן שהוסכם מבעוד מועד), סבתי סבי אמי ואחיה היו מוכנים עם מזוודה אחת לכל אדם(זה כל מה שהורשה להם לקחת איתם למסע לארץ ישראל).
בשקט, בשקט סבתי ניגשה לדלת ופתחה אותה ובפתח הדלת הופיעו נציגי הסוכנות היהודית. ללא מילים המשפחה הצטרפה לנציגים בדממת הלילה ומבלי לעורר חשד. נעלו את דלת הדירה כשמאחוריהם הם משאירים את ביתם על כל תכולתו וכפי שסבתי מתארת את שולחן האוכל שהיה מסודר עם מפה לבנה ופרחים טריים באגרטל.
ברחוב הסמוך לבית המשפחה המתינה מונית שאספה את כולם ומשם עזבו את קזבלנקה.
בנקודת המפגש, פגשו יהודים נוספים שהגיעו מכל מיני מקומות מרחבי קזבלנקה, העלו את כולם לאוטובוסים ומשם יצאו בנסיעה לעיר טנג'ר (עיר נמל). הנסיעה נמשכה כל הלילה עם עצירות קצרות לשתייה ושירותים , הם הגיעו לטנג'יר באחת בצהריים למחרת. כבר אז הייתה כמות גדולה של יהודים שהצטופפה בשקט מופתי על הרציף. לאחר מכן החלו בהעלאת נוסעים על האוניות לגיברלטר.
בשלב הזה סבתי החלה להרגיש רע ולא יכלה לעלות על האוניה. לאחר שבדק אותה רופא שהיה במקום הוא קבע שעליה להישאר להשגחה כי במצבה לא תוכל להפליג עם שאר הנוסעים... בלית ברירה ובאכזבה רבה נשארו סבי סבתי דודי ואמי וקרובת משפחה נוספת(שהתנדבה להישאר ולעזור עם הילדים)ברציף
.
עלייתה של משפחת אבי לארץ ישראל - בשנת 1951
המספר - דודי, חי יוסף (סבתי סמרה וסבי יוסף אינם בחיים)
באותם שנים משפחתנו חיה בכורדיסטן בחבל ארץ בשליטה של עיראק.
כל המשפחה עסקה במסחר בתחום המזון.
חיינו ברווחה כלכלית טובה מאוד. בסך הכול, החיים היו טובים ומאוד נוחים אך
תמיד ידענו שברגע שיתאפשר לנו נעזוב הכול ונעלה לארץ ישראל .
זה היה חלומו של כל יהודי שחי מחוץ לארץ ישראל.
בתחילת שנות החמישים, השלטונות העיראקים התחילו לרמוז שאם היהודים
יוותרו על רכושם יתאפשר להם לעלות לארץ ישראל.
כשמשפחתי שמעה שמתארגנת קבוצה של יהודים, בעזרת הסוכנות היהודית, הם ביקשו להצטרף וחתמו על ויתורים רבים.
בשנת 1951, ארזנו אני ומשפחתי מזוודה אחת לכל אדם ובצער רב נפרדו מכל רכושנו
וההון שלנו ועלינו על הטיסה מעיראק לארץ ישראל.
כשנחתנו בארץ ישראל, נשלחנו על ידי נציגים של הסוכנות היהודית לאבן ספיר שהיה ישוב ספר(ישובים הנמצאים על קו הגבול), כשמסביב יישובים ערביים.
שיכנו את משפחתי בצריפונים קטנים מפח ללא חשמל וללא מים זורמים.
היינו משתמשים בפתיליות לבישול ובמנורות נפט לתאורה.
אותנו, הגברים, שלחו לשמור על היישוב מפני מסתננים מהכפרים מסביב כמו
נבי סמואל וחוסן (ישובים ערביים).
העבודה הראשונה שעסקנו בה הייתה ב"יעור" (ביערות בסביבה)
לאט לאט התחלנו להיכנס לעניינים ולהשתלב בעבודות מגוונות להרוויח כסף
ולבנות את החיים בארץ ישראל.
עלייתה של משפחת אמי לארץ ישראל - בשנת 1963
משפחת אמי חיו בעיר קזבלנקה שבמרוקו.
סבתא חנה וסבא פנחס התפרנסו מעבודה במפעלי יצור ויצוא של טקסטיל .
השתכרו יפה וחיו בתנאים כלכליים נוחים וטובים .
נולדו להם דודי אברהם ואימא יפית.... באותם שנים החלו במשפחה לשמוע על האפשרות של יהודים לעלות לארץ ישראל. זה היה סוד גדול,
שעבר מפה לאוזן בין היהודים שחיו בקזבלנקה.
הסוכנות היהודים פעלה בחשאיות וגייסה מתנדבים שעברו מבית לבית
והעבירו את המסר שיתכן ותהייה אפשרות שבה אפשר יהיה להבריח יהודים
לארץ ישראל.
משפחתה של אמי שמחו לשמוע את הבשורה וחיכו בקוצר רוח שיגיעו גם אליהם. ההתרגשות הייתה רבה מכיוון שבמשפחה חלמו תמיד על האפשרות
לעלות לארץ ישראל.
חלפו מספר שבועות ולבית משפחתי הגיעו השליחים של הסוכנות היהודית
בשעת לילה בשקט בשקט....עם המון מסמכים שמסבירים את הדרך
שיצטרכו לעבור ואת הוויתורים שיצטרכו לעשות כדי להיכנס לרשימת
המתנה של יהודים שמחכים לעלות לארץ ישראל.
המשפחה חתמה על כל המסמכים בלי להתלבט ורק חיכו לרגע שהדבר יתאפשר.
אנשי הסוכנות סיכמו עם משפחתי שברגע שהמבצע יצא לפועל הנציגים של
הסוכנות יבואו אל ביתם בשעת לילה מאוחרת ישמיעו 3 נקישות על הדלת !
עליהם להיות מוכנים עם מזוודה אחת בלבד לכל אדם!
והכי חשוב היה לשמור את כל הנושא בסוד. לא לשתף גם לא את השכנים
והידידים הקרובים ביותר.
אחרי המתנה של כשבועיים זה היה בסביבות השעה עשר בלילה
סבתי וסבי שמעו 3 נקישות על הדלת. בהתרגשות ובשקט רב פתחו את הדלת
וראו את נציגי הסוכנות היהודית בפתח ביתם......בשקט בשקט ובדממת הלילה
יצאו מהבית עם ארבע מזוודות ועם שני ילדיהם הקטנים אימי שהייתה בת שנה
ודודי אברהם שהיה בן ארבע. כשהם משאירים מאחור את כל רכושם
ואת תכולת ביתם....סבתא מתארת שהשולחן היה מסודר אפילו עם פרחים
טריים באגרטל.
בחוץ המתינה להם מונית שאספה את כולם ומשם נסעו לנקודת מפגש מחוץ לקזבלנקה, בנקודת המפגש פגשו יהודים נוספים שהגיעו מכל מיני מקומות
מרחבי קזבלנקה, העלו את כולם לאוטובוסים (סבתי משערת כ-4 אוטובוסים
גדולים) ומשם יצאו בנסיעה לעיר טנג'יר (עיר נמל) הנסיעה נמשכה כל הלילה עם עצירות קצרות לשתייה ושרותיים , הם הגיעו לעיר נמל באחת בצהריים למחרת.
שם כבר הייתה כמות גדולה של יהודים שהצטופפה בשקט מופתי
על הרציף והתחילו לעלות את האנשים על אוניות שיצאו לגיברלטר.
בשלב הזה סבתי התחילה להרגיש רע ולא יכלה לעלות על האוניה לאחר שבדק
אותה רופא ,הוא קבע שעליה להישאר להשגחה במקום . כי במצבה לא תוכל
להפליג עם שאר הנוסעים.... בלית ברירה ובאכזבה רבה נשארו סבי סבתי
דודי אמי וקרובת משפחה נוספת.
סבתי התאוששה רק אחרי כשבועיים כשכל הזמן הזה היה מתח רב
ופחד גדול מה יעלה בגורלם? אם לא יצטרפו לאחת האוניות שעוברות במקום
אוספות יהודים ומפליגות .....
סוף סוף מרשים לסבתא לעלות להפלגה בשעת לילה יוצאת האוניה לגיברלטר.
מגיברלטר המשפחה עולה לטיסה עד לעיר מרסיי שבצרפת.
מגיעים בשעת לילה ומעבירים אותם לבית מלון שנמצא לא הרחק משדה התעופה בתקווה שלמחרת יעלו על אוניה שיוצאת לארץ ישראל. אך.... בלילה סבתי מעלה
חום גבוה ולא מסוגלת לתפקד. שוב מזעיקים רופא בחשאיות גדולה שבודק אותה ומחליט שאסור לה להפליג במצבה הבריאותי (סבתא חלתה במחלת ים קשה) המשפחה נאלצה לשהות במקום כשבועיים. כשבכל הזמן הזה נציגים של הסוכנות היהודית דואגים לכל מחסורם.
אחרי שבועיים סבתא מתאוששת ועולה עם משפחתה להפלגה שנמשכת כשלושה שבועות ממרסיי עד לעיר חיפה בארץ ישראל.
השמחה גדולה מאוד מאוד!!!
סבתא וסבא מספרים שהם כל כך התרגשו שסוף סוף הגיעו לארץ ישראל אפילו שעברו כל כך הרבה תלאות הם היו שמחים ומאושרים שהגשימו את חלומם.
בנמל חיפה המתינו הנציגים הישראלים ופיזרו את המשפחות ברחבי ארץ ישראל.
משפחתנו נשלחה לגליל העליון.
המשפחה הגיעה לבית קטן ללא תנאים - בלי חשמל ובלי מים זורמים בברזים ,
אפילו שירותים לא היו בדירה, ובני הבית היו צריכים לצאת לחצר ולהשתמש
במבנה נפרד.
התקופה הראשונה בארץ ישראל הייתה קשה מאוד בלי כסף בלי שפה ובלי
עבודה. אבל.... באופטימיות רבה! סבא התחיל לעבוד בכל מיני עבודות זמניות
כמו -חברת חשמל, ברכבת ישראל ובבניין. עד לעבודה קבועה בתעשייה אווירית.
והחיים התחילו להיות יותר טובים ונוחים.
סבא עבד בתעשיה האווירית עד צאתו לפנסיה.
